כתם פז על ספר הזהר י׳

1 הקדמה פתח רבי אלעזר ואמר מי זאת עולה מן המדבר. מי זאת כללא דתרין קדושין דתרין עלמין אמר כי סוד הכתוב מדבר בענין יחוד האצילות מראש הנהר לסופו ונרמז במלת מ"י שהיא הבינה כמ"ש בפסוק מ"י ברא אלה ובסוד חמשים שערי בינה העולים למספר מ"י ובסוד העלמתה כי על כן נקראת מ"י דקיימא בשאלתא כמו שנתבאר. ובמלת ז"את שהרמז על העטרת הנקראת ז"את בסוד בזאת יבא אהרן אל הקדש ב"זאת אני בוטח ואלה השתי מדות הם קדושת שני העולמות בחבור אחד כי בהיות שתיהן הקדושות בחבור אחד ובהסכמה כל העולמות נמצאים בהשפעה רבה כי אזי תהיה כאמה בתה ואין ביניהן שום הפרש והיו לאחד ולכן קרא שתיהן בלשון יחיד באמרו מ"י ז"את עולה ושיעור הכתוב זאת עולה למעלה אל מדת מ"י להיות כמוה ומ"י מתחברת בזאת והם קדש קדשים והקדים מ"י ל"זאת על סדר אצילותם להודיע כי העליה הנזכר בזאת אינה תנועה וחלוף מצב רק נתייחסה העליה אל הירידה והירידה אל העליה בבחינת היחוד כי בהשפיע הבי"נה בעטרת נאמר שהעטרת עולה ודוק ותשכח בלשון המאמר מי אתחברת בזאת בגין למהוי עולה וכי' לא שיפול עליה או ירידה למעלה ולא חלוף מצב.

2 מן המדבר דהא מן המדבר ירתא למהו כלה ולמיעל לחופה כבר ידעת כי מרגלא בפומיהו לומר כי כב יכול לא נתקן העולם העליון עד שנתקן התחתון בסוד המשכן כי לא נתקן כב יכול המקדש העליון עד שנתקן המקדש של מטה כי זאת היתה כוונת הבריאה ותחלת המחשבה לסוף המעשה והנה א"כ לא נתעטרה הכלה שהיא ראש לשועלים כי אם במדבר כי שם קבלו ישראל את התורה תורה שבכתב ומתוכה באה הקבלה שהיא תורה שבעל פה ובכן עלוייה מן המדבר כי אז היו העולמות בהשואה אחת ובאחדות אחד וזוהמת הנחש נסתלק מן העולם ובכן נכנסה כלה לחופה העליונה להביא מבית אביה מתנות ונבזבזא רב לחלק טרף לביתה וחק לנערותיה.

3 תו מן המדבר איהי עולה וכו' יבאר מלת מדבר מלשון דבור לומר כי כשישראל עוסקי' בה כמו שהיו הם ע"ה עוסקים שם בלילה ההוא זו הוא עלוייה. ויביא ראיה מהכתוב שאמר אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר ודברי פלשתים הם כי הם סוברים אלוהות הרבה ורשב"י ע"ה דייק בכתוב ואמר וכי כל דעבד קב"ה במדבר הוה והא בישובא הוה כי עשר מכות שהכה למצרים במצרים היו ולמה יאמר בכל מכה במדבר. אלא במדבר בדבורא כלומר מוכרח אתה לומר שפי' מדבר בכאן הוא לשון דבור. וכן ומדברך נאוה שנאמר זה על הדבור לא על המדבר. וכן ממדבר הרים אולי דרשוהו מענין דבור ולא בא לידי. וביאר העליה ההיא כי בסבת הדבור שהצדיקים מדברים בה היא עלייתה לחנות בין שדי אמה ובצל כנפיה תחסה. בבקר היא באה ותשוב לעת ערב לחנות על ראש הצדיקים להשפיע עליהם מטובה. ואמר בדרך שאלה היך סלקא בדיבורא ואמר כד בר נש קאים בצפרא וכו' ולפי דרכו למד דעת את העם מה שהיו החסידים עושים שהיו מזמנים נטלא דמיא כי על שמו אנו מברכים על נטילת ידים ע"ש הנטל וכשהיו מתעוררים בלילה היו נוטלים ידיהם ועוסקים בתורה בידים טהורות ולא מזוהמות והיו מברכים הברכות כל א' בזמנה כששומעים קריאת הגבר היו מברכים הנותן לשכוי בינה וכן כלם מתיר אסורים מלביש ערומים וזולתם וזכר הסבה למה יצטרך נטילת ידים כי מה יוסיף ומה יתן הידים מזולת כל האיברים ואמר כי לפי שהם עשר ויש עשר כנגד עשר עשר של קדושה ועשר של טומאה והנה בצא' נשמת האדם כשהוא ישן תצא טהרתו ממנו כי אין לו טהרה רק נשמתו וישרה רוח רעה על עשר אצבעותיו כי בהסתלק הקדושה תחול הטומאה וישובו הידים מזוהמות יותר מכל האיברים כי ידים עסקניות הם לגבי רוח רעה שיש לה עשר כנגדם וע"כ אסור לברך בידים מזוהמות ויקשה לפי מה שהניח כי בהסתלק הטהרה שהיא הנשמה תנוח רוח רעה ומשמע כי בעוד נשמתו בו לא יטמאו הידים ולמה בצאתו מבית הכסא יצטרך לנטילה שהרי נשמתו בו ולא נם ולא ישן והשיב כי רוח א' של טומאה נמצאת שם תמיד בבית הכסא כי משם תתפרנס כמו שיתפרנס חובה ממים אחרונים ואולי הרוח הרעה הזאת הנמצאת בבית הכסא היא הממונה על הנדונים בצואה רותחת ומיד בהכנסו בבית הכסא שורה על ידיו וצריך ליטול להעביר הטומאה ההיא. והנה לא מצאנו תשלום הפתיחה שפתח רבי אלעזר במי זאת עולה מן המדבר וידוע הוא שלא פתח בכתוב לבאר מקצתו ולהניח קצתו אלא האמת כמו שאמרתי שנאבד הרבה מהזוהר ולא נמצא ממנו רק שנים שלשה גרגרים בראש אמיר והראיה לזה הפתיחה הבאה אחרי זאת לר"ש שאינה מן הענין ועוד כי איה שאר פתיחות החבירים שהרי אמר להם ר"ש לחבריא בני הלולא דא כל חד מנכון יקשט קשוטא חד לכלה ואין ספק שכן עשו ואבדו ממנו בעונותינו הרבים כאשר נאבדו ספרים הרבה:

4 פתח ר"ש ואמר כל מאן דחדי באינון מועדיא וכו' הנה בראותנו שלא פתח בשום פסוק כדרך כל פותח פתיחה נדע כי זה הענין אין ספק שתחלתו נעדר ולא מצאנוהו אמנם הענין זה מבאר כי כליו של הב"ה שהוא משתמש בהם הם שבורים ע"ד מ"ש ז"ל בפסוק לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ואין לך לב נשבר ונדכה זולת העני ואליו הוא יתברך נושא את עיניו שנאמר ואת דכא ושפל רוח לראות היש משכיל אל דל בפרט בימי המועדים שהכל שמחים וצריך לשמחם גם הם כי הם חלקו של הקב"ה וז"א חולקיה דקב"ה למחדי למסכני כפום מה דיכיל כברכת יי' אלהיו אשר חננו. ויאמר כי בימי המועדים שהוא זמן התוספת והשמחה כידוע לבעלי הקבלה שעל כן נתוסף קרבן מוסף האל יתברך בא לבקר אל העניים והאביונים לראות היש משכיל אל דל מאותו התוספת המוסף לעשירים וכשרואה שלא נתנו חלק לעניים כביכול הוא בוכה לצערם וכאלו רוצה להחריב העולם אשר נתיסד על חס"ד בסוד אמרתי עולם חסד וכו' שאלמלא קלטו המדרגות העליונות השפע לעצמם ולא ישפיעו לזולתם היה העולם מתמוטט ואלה העשירים שקלטו הטובה לעצמם ולא השפיעו לזולתם ממנו מחריבים סדר העולם הנבנה על חסד. אתאן בני מתיבתא הם היושבים לפני האל יתברך ראשונה במלכות בישיבה של מעלה המלמדים זכות על ישראל ואומרים רבון עלמא רחום וחנון אתקריאת ורצונם בזה שיתן הוא לעניים מידו המליאה והרחבה ואל יצטרכו לבריות וזהו יתגלגלון רחמך על בנך. והוא משיב אותם וכי עלמא לא עבדית ליה אלא על חסד וצריך לשמור הסדר הזה שיתן העשיר לעני כדרך שמשפיעין המדרגות העליונות למדת ענ"י. ומתוך התשובה הזאת ימצאו מלאכי עליון מענה לומר רבון עלמא הא פלניא דאכיל ורוי ויכיל למעבד טיבו לפי שהדבר הזה נוגע להם שהם עניים המתפרנסים מן הצדק"ה העליונה ובשמור המדה הזו למטה ירד השפע גם עליהם ואם לאו ימנע גם מהם כי הדבר תלו בתחתונים ולפיהם תהיה גדולת העליונים באין ספק. ובכן ימצא מקום השטן להביא דברו בתוכם בסוד ויבואו בני האלהים להתיצב על יי' ויבא גם השטן בתוכם כי מתוך דבריהם ילמד לקטרג כי הם המלמדים זכות וחובה וכשמוע השטן דברי חובה מתחזק ושואל רשות להשטין וכו' וקראו ר"ע עי"ן להודיע כי העשיר אשר מנע לחמו מלתתו לדל הוא רע עין כמוהו ובכן יפול ברשתו וינתן בחלקו וצרעתו ידבק בו כי כן עולה במספרו מצר"ע והנהו רודף אחריו ובא כמהלך רישו ויביא ראיה מענין אברהם ביום שעשה משתה ביום הגמל את יצחק והענין מבואר בעצמו. ומ"ש ותו אמרת שרה דחייכת בה כדי לגלגל הצער והנסיון על שניהם בדבר יצחק אברהם בענין הסעודה שעשה ביום הגמל אותו ושרה בענין הצחוק כדי שיצטערו שניהם בנסיון